הודעת המערכת:  מערכת פליק מחפשת אותכם גולשים שאוהבים לכתוב ולשתף, צרו עמנו קשר דרך הטופס הזה.

עוד במוזר ומעניין
אורח פורח: כלב ים נזירי
המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 4
המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 3
המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 2
המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 1
מערכת לייזר חדשנית תיירט יתושים מזיקים
הזדמנות לכל המובטלים: פרס ממיקרוסופט
אוצר לאומי גרסת GOOGLE EARTH
דולי לא לבד: לראשונה שוכפל גנטית כלב לפי דרישה
מכונית המרוץ נוחתת חוקית בכביש
רוצים חללית? נאסא מחפשת אתכם
תערוכת הרכב מוסקבה 2008
קעקועים בתלת מימד
אומנות ציור על מכוניות
אולימפיאדת האוגרים
קצת ככה וקצת ככה...
דג הברקודה
יאן ברוגהל אלדר
ועוד קצת קעקועים
דוב הפנדה
מודעות גוגל
פרסומת

המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 1


פורסם ב9/8/2009 10:52 על-ידי נורית פלג - סופרת. מחברת הספר "אהבה על גלגלים"

באותו ערב יום ראשון יצאתי מהבית בטריקת דלת לאחר ויכוח רציני עם הורי ומפתחות הרכב בכיסי. הורי בפירוש אסרו עלי לקחת את הרכב ולנהוג לאותה מסיבה. טענותיהם היו רבות. החל מרק עכשיו מותר לך לנהוג ללא הורה מלווה, המסיבה במרכז תל-אביב, הרכב חדש, שעה מאוחרת ויש אלכוהול במסיבה. הידיעה שרעות, חברתי הטובה ביותר תצטרף לא הרגיעה אותם, אלא להפך. אני במקביל צעקתי ואמרתי שאני בוגרת מספיק כתגובה אבא שלי הפתיע אותי. אבי הוא גבר גבוה במיוחד, שערו מתולתל ועיניו קטנות. האמת שלגילו נראה לא רע, רב הגברים בגילו כבר מקריחים ומשמינים, אני חושבת... בכל מקרה, סטיתי קצת, אבא כבר לא אמר כלום והניח קלות המפתחות על השולחן. אבי דווקא אדם שכרגיל הרבה מתווכח. הוא תמיד חייב להיות צודק, והנה הפעם רק אמר בשקט, "את בוגרת מספיק ואני סומך עליך שתעשי את הדבר הנכון. את דברי כבר שמעת, תחשבי טוב לפני שאת מחליטה. לילה טוב" ופנה לחדר השינה.

אמי הביטה בי במבט מבוהל, קצת מתחנן והלכה בעקבותיו. אמי, אישה צנומה ונמוכה עם מבט חייכני כרגיל. היא בכלל לא אוהבת להתווכח, בעיקר עכשיו כשהמבט שלי אמר לה הכל. אין טעם בויכוחים, אעשה מה שארצה. עזיבתם את החדר פשוט הביעו אכזבה. שנאתי שהורי עשו לי זאת, אך החלטתי הפעם שלא יהרסו לי. חיכיתי מידי זמן למסיבה, רעות תהיה איתי ואני כבר גדולה. כך לקחתי המפתחות, זרקתי להורי לילה טוב ועזבתי בטריקת דלת.
הנסיעה הלוך אכן היתה חלקה וכבר ידעתי שעשיתי הדבר הנכון. אפילו לא נתתי לרעות לדבר עימי, הייתי הנהגת הכי זהירה. הורי יראו שאני בוגרת מספיק ויודעת מה אני עושה. אפילו מצאתי חנייה מושלמת ליד המועדון. רעות שרקה ואמרה שהיא גאה בי. לא היתה מאושרת ממני, ידעתי שהכל טוב ואפילו שלחתי לאבא הודעת טקסט שהגעתי בסדר ושלא ידאג. אבא חזר במהרה עם הודעה בה כתב "מקווה שאת צודקת". כשאבא אומר זאת, ברור שעדיין לא הסכים איתי אך החליט לתת לי ללמוד מטעיותי שלי. לפחות זו לא הטפה, או התעלמות, חשבתי לעצמי.
 
אני ורעות נכנסנו למסיבה וחיוך ענקי היה על שפתיי. בדיוק התנגן השיר האהוב עלי, שיר משנות השבעים. ענתיקה, אני יודעת, אבל בהחלט כייפי לרקוד בו. התחלתי לרקוד עם עצמי ועם רעות לסירוגים מזייפת את מילות השיר, כאשר הבלתי יאומן קרה. רפאל התקרב ובא. אני דלוקה עליו נדמה לי מתחילת השישית ועכשיו כשאני נכנסת לשמינית, מיואשת כבר מכל קשר איתו, רפי ניגש אלי וחייך את החיוך הכי סקסי בעולם.
"הי שני", אמר לי קלות "מזמן לא ראיתי אותך. איך עבר עלייך הקיץ?"
הייתי כה בהלם שבהתחלה ממש לא יצא הגה מפי
אני מפנטזת עליו כבר הרבה זמן ולא עושה כלום. אני ביישנית מטבעי.
האמת שאני גם לא נראית הכי טוב; שיערי שטוח ודקיק כמו ערמת קש וגם אני די שמנמונת. למעשה הדבר היחידי שאהבתי אצלי, היו העיניים. הם בצבע טורקיז מיוחד.
 
בקיצור, רפאל הפתיע אותי עכשיו. אולי הייתי צריכה לחשוד במשהו, אבל אני גם תמימה. כעת קלטתי שאלתו, שאל אותי על הקיץ…. דווקא הרבה ארע הקיץ, הרבה מאוד כשבמרכזו חופשה כיפית עם כמה בנות מהשכבה, אך פתאום הכל התגמד ונראה לא חשוב. פתאום נראה לי הכי חשוב רק אותו רגע, חמש שניות כמעט אחרונות של החופשה, הרגע בו רפי ניגש אלי.
"היה נחמד", סוף סוף התעששתי "אפילו הייתי ביוון עם ריקי, גל, רעות, טלי ומיכל"
"שמעתי על הטיול, למעשה רציתי לבוא, אבל אמרו שאין מקום לבנים"
"מה? מי אמר? מי...?" איזו טמבלית אני, זה היה הרעיון שלי, חופשת כייף, רק בנות, איזה רעיון גאוני "חבל, היית נהנה"
"בטוח", המשיך ברצף כמעט "כי את היית שם"
ברגע זה הסמקתי וכולי נהייתי אדומה. רפי ראה את אי נוחותי ופשוט הושיט ידו והתחיל לרקוד איתי. הייתי בעננים. ולחשוב שכמעט הפסדתי את הערב, רק בגלל הגוננות המוגזמת של הורי. הריקוד עבר כמובן מהר מידי ולאחר ריקוד שלישי, הציע לי רפי שתייה.
"אבל בלי אלכוהול", אמרתי מיד "אני נוהגת"
"בסדר" משך בכתפו "אביא לך רק פונץ', ילדה טובה שכמוך"
השפלתי מבטי לרגע, אבל מיד הרגעתי עצמי. אפילו רפי יכול לחשוב מה שהוא רוצה. למי אכפת? לשתות ולנהוג היתה חובה ידועה ואני לא אפר אותה.
אכן רפי חזר במהרה שותה קוקטייל, ולי מגיש פונץ'. כמובן מה שלא ידעתי, אלא רק מאוחר מידי, שהפונץ' לא היה נקי לגמרי, ואף כי לא חשתי כמעט בכלום, המשקה בהחלט היה מהול. רפי בוודאי לא אמר לי את העובדה הקטנה הזאת. לא אמר אף במשקה השלישי או הרביעי שלי והסחרחורת התחילה להופיע.
שייכתי אותה למוזיקה, לצפיפות, לערפל ובייחוד לרגשותיי כלפי רפי. ממש מדובר בחלום מתגשם, אז זה מפליא שאני מסוחררת? המשכתי לרקוד, לא בטוחה אפילו עם מי ובעת הקריוקי עליתי לבמה ושרתי בשיא הווליום את השיר החדש של עברי לידר. כולם התלהבו, חוץ משרעות שנראתה מעט מבוהלת. מודה, אף פעם לא התנהגתי כך, אף כששתיתי חצי בקבוק יין עם רעות, כנראה השילוב היה חזק. האמת שכעת היתה אמורה להדלק לי נורה אדומה כמו בכל הסרטים המצויירים, אך הייתי בהיי של החיים. כן, נראה לי שהיה די ברור שהמשקה היה מהול ולא באלכוהול. משהו אליו שמתי לב רק מאוחר, הרבה מאוחר מידי.
 
המסיבה נגמרה בכייף ורפי ניסה לנשק אותי בחוזקה, הרפתי ממנו. מוזר כמה שהתלהבתי בהתחלה, פתאום הוא הגעיל אותי. ידעתי שמשהו לא בסדר. המזל היחידי שהיה לי שרעות משכה אותי במהרה לרכב. לולא זה, אני חוששת ממה שהיה קורה לי. הייתי רוצה להגיד שבזה הסיוט, הבהלה נגמרה, אך אני עדיין לא לגמרי מודעת למצבי, דחפתי את רעות למושב לידי והיתנעתי את האוטו. רעות ניסתה לעצור בעדי, לא בהצלחה והתחלתי לנהוג. האמת שכמעט כל הדרך הלכה חלקה ואפילו לקראת הרמזור האחרון, התרסתי ברעות שאני בסדר לחלוטין.
"הלוואי וזה היה נכון", לחשה או לפחות כך אני שמעתי זאת ואז הגבירה קולה. "שני, חמודה, את לא עצמך"
"באמת?!" התרעמתי "שתיתי רק פונץ'" אך כבר הבנתי שזה לא נכון.
"את יודעת איך זה במסיבות. כמעט תמיד יש את הגאון שמוסיף אלכוהול !"
 
נראה לי שאם רעות לא היתה אומרת זאת, כבר מזמן הייתי חונה וישנה את זה, אך דווקא כי ברגע קל של פיכחות קלטתי מה אמרה ונבהלתי. בזה הרגע בלמתי בחוזקה, מרגישה שאני פוגעת במשהו. בחתול? אוי... ומה אם זה היה כלב? נו, זה בטח רק בקבוק או משהו. יודעות שזה לא נכון, רעות ואני יצאנו מהרכב וראינו אותה שוכבת. ילדה, ילדה בגיל 14 מקסימום שכבה על הכביש עם חבורות. אני...? אני. עשיתי...? אני דרסתי אותה? הילדה נראתה שלווה דווקא, עיניה היו עצומות, ונראתה כמחוסרת הכרה. היה קצת דם על שערה הזהוב וחששתי כי אפילו מתה. אך כשנגשתי קרוב יותר ראיתי שהיא נשמה, לא נשימות עמוקות, אך החזה שלה עלה וירד וכשמיששתי ידה, חשתי דופק. כעת נשמתי לרווחה, לפחות היא בחיים. רעות מבוהלת לגמרי אמרה שהכי טוב שנצלצל לאמבולנס. הסכמתי לחייג כמובן, ובעודי מחכה, הייתי בטוחה שרעות ניסתה להגיד לי משהו, אך אני הייתי שקועה במחשבותי ובסוף שמעתי משהו על סכין (חושבת כבר על אוכל?) וקרטה (סרט?) ולאחר שלא הגבתי, היא נעלמה מהשטח. נעלמה??? איך עשתה לי את זה, לא מבינה שמדובר כאן ממש באסון? אני הרי חייבת לדעת שהכל בסדר איתה. חייבת. כעסתי מאד, כנראה האשימה אותי. חשבה שהיא הזהירה אותי, ואני לא הקשבתי. בכל מקרה, זה לא משנה, היא כבר לא באופק.
 
ממבט מהיר ראיתי שברכב אין כל סימן, לפחות זה... מה אני חושבת? הילדה זה העיקר שהיא תהיה בסדר! מבחינתי, אין צורך להסתבך. זה אפילו לא היתה לגמרי אשמתי, לא ידעתי על האלכוהול, לא....
"את זו שחייגת?" הפרמדיקס קטע מחשבותי "ראית מה קרה?"
"לא", בלעתי רוק והרגשתי הכי מגעילה שאפשר "ראיתי אותה ככה"
הפרמדיק נגע בעורפה והקשיב לדופק ובסוף אמר: "את היצלת את חייה בכך שטילפנת, את גיבורה!"
טלפנתי לאבא שלי שיבוא לאסוף את הרכב. אמרתי לו שאני רוצה לעזור לילדה שזה עתה נפגעה והוא, גא בי, הסכים מיד.
כעת נכנסתי לאמבולנס. רציתי לוודא שהיא בסדר, לפחות עד שנדע מי היא והוריה יגיעו. שתיתי שם קצת קפה וראיתי שאני חוזרת לעצמי, התשישות והערפילות כמעט שעברה.
"מה עשית פה בשעה כזו?" שאל הפרמדיקס, מרגיע את הילדה עם משככי כאבים.
"היתי במסיבה" לא ראיתי טעם לשקר "מסיבת סוף קיץ כזאת"
"הכייף של הצעירים" חייך "אני מקווה שלא שתית ונהגת"
"רק פונץ'" מיהרתי להשיב "לא נגעתי באלכוהול" לא שיקרתי.... בדיוק....
"את נראית בחורה אחראית, אפילו מוכרת לי" סרק אותי "הי, את הבת של יעקוב?"
תמהתי איך מכיר את אבי ואיך אותי
"שרתנו יחד בצבא" התלהב "זוכר אותך מגיל אפס"
עכשיו נראה קצת מוכר, אך ממש לא הייתי במצב רוח לשיחת חולין
."טוב", משך כתפיים "אעזוב אותך לנפשך, סך הכל מדובר בטרגדיה, אבל רק לידיעה, נראה לי שהיא לא נפגעה קשה מידי"
פעם ראשונה שבאמת נשמתי לרווחה. לא עשיתי דבר רע, טוב, יותר נכון, הרע התברר לא כאסון וזו באמת לא הייתה ממש אשמתי. לא הייתי מודעת שאני מסוממת, לולא זעקתה של רעות, מן הסתם לא היה קורה כלום. אני סך הכל.... נו, העיקר שתהיה בסדר.
 
הילדה התחילה לזוז, בדיוק כשחייג הטלפון שלי. היה זה אבא.
"היי", ניסיתי לדבר הכי רגיל שאפשר, מחכה לדעת שאכן הכל בסדר עם הילדה
"לקחתי את האוטו, חמודה" אמר "אני באמת גאה בך"
 אבא המשיך ושיבח אותי. הוא אמר שאני הרבה יותר בוגרת ממה שחשב. הילדה השתעלה, הסברתי לאבא והשיחה נותקה.
"חמודה?" ליטף הפרמדיקס (משה שמו) את הילדה "את בסדר עכשיו?"
"מה קרה?" הביטה בנו בעיניים מבוהלות "איפה אני? מי אתם?"
"נראה שהייתה תאונה" אמר בקול רגוע "שני פה מצאה אותך והזעיקה אותנו. היא הצילה את חייך"
"תודה", אמרה רכות ועדיין לא נראה שקלטה משהו "אני חושבת...."
"ואיך קוראים לך, ילדונת ?" שאלתי עכשיו אני.
"לי....?" היא נראתה מבולבלת "השם שלי? חושבת שזה... יו! אני ממש לא זוכרת"
עכשיו קפאתי,
 היא אבדה את הזכרון? מה זה אומר? בטח מקרה רגעי, עד שתחזור לעצמה ותרגע. משה ליטף אותה ואמר שאנו נדאג שהיא תהיה בסדר.
בבית החולים הזעיק רופא ונפרד ממני לשלום, מבקש שאעדכן אותו במתרחש. ככה הייתי בבית החולים דואגת לילדה שאפילו שמה לא ידעתי וכולי לבדי.
האחות הציעה לי כוס קפה ויחד בדקנו את תכולת התיק של הילדה, שתתן לנו אינדיקציה מי זו. מלבד מחברת ריקה בה היה כתוב – שייך לעינב – לא היה כלום. בעצם היה גם דובי מרופט, אך זה בטח לא עזר לנו להבין כלום. "ההורים היום", אמרה בכעס האחות "משאירים ילדים באמצע הרחוב בלי שום דבר מזהה. חוצפה. טוב, לפחות נראה ששמה עינב... גם משהו".
האחות הביאה לי עיתון וחזרה לעמדתה. אולי כדאי שאלך כבר, עינב בבית חולים וכבר ידאגו לה. כמובן שלא יכלתי לזוז. חיכיתי חצי שעה, שעה, שעתיים ובסוף הרופא ניגש אלי. אולי לא תאמינו לי, אך היה העתק די זהה של ד"ר ג'ורג' הומאלי מ"האנטומיה של גריי", אבל בעצם – כנראה העייפות גרמה לי לראותו כך.
"את מצאת אותה?" שאל ולאחר שהנהנתי המשיך "הילדה – "עינב" – כנראה סובלת מטראומה וזעזוע ראש קל. בהתחלה, למעשה, לא מצאנו כלום, אפילו לא בבדיקת אם-אר-איי. מכך, זיכרונה אבד, כנראה מהלם. אני מאמין שזה זמני, אך אין לי מושג מתי יחזור. בינתיים נשאיר אותה פה להשגחה ובדיקות, בתקווה שתתחיל להזכר בדברים. אבל אם לא תיזכר בדברים בזמן הקרוב, נערב כבר עובדים סוציאליים לרווחת הילד".
הנהנתי. רעיון טוב. נזק אמיתי לא קרה פה ובטח זכרונה ישוב אליה בימים הקרובים. עשיתי כבר מעל ומעבר. כבר מאוחר ואני עייפה, יכולה ללכת ולשכוח מאותה תקרית מצערת. התחלתי לנוע לעבר היציאה כשהאחות עצרה אותי פתאום.
"היא מבקשת אותך", אמרה "היא רוצה רק לדבר איתך"
איתי? בלית ברירה הובלתי על-ידי האחות לחדרה של עינב, מצפה לגרוע מכל: שהיא זוכרת שאני זו שדרסתי אותה.
"הי," חיוכה החמוד הרגיע אותי מחששותי "הבנתי שאת הצלת אותי".
"לא עשיתי כלום, באמת"
"ובכל זאת" התעקשה "לולא מצאת אותי וחייגת לאמבולנס מי יודע מה היה קורה"
השפלתי מבטי, לו ידעה את האמת...
"אני חייבת לבקש משהו", המשיכה "אני שכחתי הכל, מי אני, מי הורי, בת כמה אני, מאיפה אני, את מי אני מכירה... רק את מוכרת לי, למעשה, את המלאכית שלי. תוכלי לבוא לבקר אותי ולעזור לי. אני צריכה פנים מוכרות, אני צריכה אותך"
"בטח, אני פה בשבילך"
"תודה" אמרה וקרבה אלי, מחבקת אותי "אני בטוחה שיחד נצליח להתגבר על המצב שלי, את תעזרי לי לדעת מי אני."
"את עינב", חיזקתי ידה "זה שמך"
"עינב... תודה" עיניה נצצו "ומי את, מלאכית?"
כמעט אמרתי שאני זו שדרסה אותה, אך בסוף רק אמרתי לה שמי. "אני שני"
"שמחה להכיר אותך ושוב: תודה על הכל"
ובכך הקשר עם עינב נפתח, מוביל לעולם של מיסתורין וחששות מהלא נודע, ויותר מהכן נודע, מהתאונה.


מאמרים קשורים:
 מערכת לייזר חדשנית תיירט יתושים מזיקים  אוצר לאומי גרסת GOOGLE EARTH 



תגים: סיפור-בהמשכים , המלאכית-של-עינב , נורית-פלג , ספר-אינטרנטי
  הוסף למועדפים האישי הוספה לדף המועדפים האישי   הדפסת הכתבה הדפסת הכתבה   שלח לחבר שלח לחבר
תגובות הגולשים


התוכן המופיע באתר נכתב על ידי גולשים.במידה ונתקלת בתוכן הפוגע בזכויות יוצרים, אנא עדכן אותנו ואנו נסיר אותו באופן מיידי.