הודעת המערכת:  מערכת פליק מחפשת אותכם גולשים שאוהבים לכתוב ולשתף, צרו עמנו קשר דרך הטופס הזה.

עוד במוזר ומעניין
אורח פורח: כלב ים נזירי
המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 4
המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 3
המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 2
המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 1
מערכת לייזר חדשנית תיירט יתושים מזיקים
הזדמנות לכל המובטלים: פרס ממיקרוסופט
אוצר לאומי גרסת GOOGLE EARTH
דולי לא לבד: לראשונה שוכפל גנטית כלב לפי דרישה
מכונית המרוץ נוחתת חוקית בכביש
רוצים חללית? נאסא מחפשת אתכם
תערוכת הרכב מוסקבה 2008
קעקועים בתלת מימד
אומנות ציור על מכוניות
אולימפיאדת האוגרים
קצת ככה וקצת ככה...
דג הברקודה
יאן ברוגהל אלדר
ועוד קצת קעקועים
דוב הפנדה
מודעות גוגל
פרסומת

המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 2


פורסם ב12/8/2009 12:43 על-ידי נורית פלג - סופרת

פרק 2

 

כאשר הגעתי הביתה הופתעתי מחיבוקה של אימא. היא ליטפה אותי והביטה בכזו גאווה. כן במהלך אותו לילה עדכנתי את הורי על עינב ורצוני לעזור לה. סיפרתי הכל ואפילו על הפרמדיק, שהכיר את אבא. סיפרתי הכל, משמיטה רק שני דברים: האלכוהול, עליו לא ידעתי והתאונה. ידעתי שאני לא בסדר וידעתי שמחובתי לספר את האמת אך ההערכה בעיני אמי ואחר"כ אבי, מנעה ממני להודות ורק אמרתי בשקט שאני רוצה לנוח ויותר מאוחר לחזור לעינב. "מי שמפליאה אותי, זו רעות", אמרה אימא "חשבתי אותה להרבה יותר אחראית מאחת שתעלם ברגע שתחשף לבעיה. אני אדבר איתה בהזדמנות"

רציתי למחות אבל ידעתי שמחאה רק תגביר התהיות וחוץ מזה, שכבר החלטתי ביני לבין עצמי לא לספר לאיש על מעשי, באמת הייתי עייפה. נשכבתי, אך לא הצלחתי להרדם. משהו מוזר היה פה, פתאום שמתי לב שאף הורה לא טלפן לבית החולים, איש לא תהה במשטרה מה עם בתו. עינב, בתקווה שבאמת זה שמה, יכולה אולי אפילו להיות יתומה או אחת שברחה מביתה. בכל מקרה, גם לא היה ברור לי מה עשתה באמצע הכביש המהיר בשעה כה מאוחרת? שוב, לא ידעתי את גילה המדוייק, אך לא יכלה להיות מעבר ל14 והיא סתם ככה עמדה שם כשבתיקה רק מחברת ריקה ודב מרופט. ההרגשה שיש מעבר למישהי שסתם אבדה זכרונה גדלה.

יותר מידי דברים לא הסתדרו, ומה אם נחטפה? אך שוב, אם זה היה המקרה איפה משפחתה. ראיתי במוחי הרבה תסריטים אפשריים, הכוללים כנופיות,מאפיה או טרוריסטים. טוב, אני מודה, אני רואה קצת יותר מידי טלוויזיה ועדיין. אולי משפחתה חרדית ועינב החליטה לחזור בשאלה. שמעתי כבר על מספיק מקרים כאלו וזה היה מסביר את חוסר התעניינות ההורים ואלי אביה פוטר והם בשפל כלכלי, ואולי... טוב, בסוף נרדמתי.

החלומות היו מוזרים מהמחשבות. ראיתי את עינב מצביעה עלי ביד מאשימה, ראיתי עצמי מושלכת לכלא והמוזר ביותר ראיתי את סבתי זכרונה לברכה, שאמרה שאין לי מה להאשים את עצמי והתאונה הזאת היתה מיועדת לקרות, שאני אוכל לעזור לעינב. לעזור לעינב... זה משהו שהייתי נחושה לעשות ובאמת לא רק מרגשות אשמה. אני מאמינה בגורל, עד כמה שזה נשמע טיפשי וידעתי שאכן נועדתי להכיר את עינב. אחר-כך כבר שינתי היתה עמוקה יותר והחלומות התפוגגו. ישנתי חזק עד שאמי העירה אותי בסביבות 17:00 אחר הצהריים. הייתי מאוד מאוכזבת, שכן ידעתי שהיום כבר אין סיכוי שאספיק לבקר את עינב. הייתי צריכה עוד להתארגן ולאכול משהו קל, והנסיעה באוטובוס לבית החולים היתה די ארוכה, בעיקר אם אפספס את האוטובוס שיוצא בשעה 18:0.

אימא ראתה את אכזבתי וניחשה מיד במה מדובר. "לא נורא, חמודה" כרכה זרועה סביבי, "סך הכול, די ברור שהיום היו לה המון בדיקות והיא עייפה. עשית את המוטל עלייך וטכנית זה גם מספיק, אך בגלל שאת כזו מקסימה ודואגת, מחר תלכי בבוקר ותספיקי לבקר אותה ולהתעדכן".

"תודה" עניתי בשקט "אוכל כבר משהו קל ואתקלח. אחר כך כבר בטח אבהה בסמולוויל ועל טבעי". אימא הנהנה, הגישה לי פרוסת לחם וחייכה. מבחינתה הייתי גיבורה. הרגשתי כה נבוכה.

לו רק הייתה יודעת האמת, שאני, מטומטמת שתיתי אלכוהול ונהגתי. איך באמת לא קלטתי זאת? אני לא טיפשה לחלוטין ובאמת, כרגיל אני הרבה יותר אחראית. טוב, שאר היום עבר בסתמיות לחלוטין. חוץ מששמעתי עוד כמה שבחים מיותרים מההורים, ראיתי טלוויזיה, גלשתי באינטרנט וקראתי. סתם עוד יום עבר.

להפתעתי גם למחרת קמתי יחסית מאוחר, השעה הייתה כבר 13:00, הפעם בלי לאכול ובלי להגיד כלום יצאתי מהבית. רציתי להספיק לאוטובוס הקרוב כדי לראות את עינב. היה זה כבר באמת יותר מרגשות אשם, רציתי פשוט לדעת מה איתה, מקווה שנזכרה במשהו או משפחתה איתרה אותה.

הגעתי די מהר כי האוטובוס הגיע מיד ועצר רק פעמים לפני התחנה שלי. לפני שפניתי לחדרה של עינב, הלכתי לאחות לברר פרטים ולקוות לטוב.היתה זו אחות אחרת, אז הייתי צריכה גם לשאול על עינב ולהסביר מי זו ועוד יותר להסביר מי אני ואיך אני קשורה אליה.

"את אחותה?" שאלה. האם אחותה יצרה קשר?

"לא", נענתי בראשי "אני זו שדר... שמצאה אותה שלשום"

"הא", אכזבתה היתה גלויה "קיוויתי שמישהו מהמשפחה הופיע, עדיין אין מושג מי היא"

השפלתי מבטי, עדיין מדובר באלמונית

"עליך אבל היא לא מפסיקה לדבר," חייכה "היא כה מודה לך ושמחה שדווקא את מצאת אותה"

"גם אני שמחה" מה עוד יכלתי להגיד? "אפשר להכנס אליה?"

"כן, רק רגע... אבדוק באיזה חדר היא" אמרה, מסתכלת ברשימות "היא הועברה, כי סך הכל היא במצב קל ואין הרבה מה לעשות. הזיכרון אבד פשוט בגלל טראומה, אפילו לא בטוח שמדובר בתאונה. ערכו עליה אתמול המון בדיקות וניסיונות לאבחן המצב וכלום. לפי החבלות, היתה זו תאונה קלה, רק הדיפה, אבל לא יודעת. הא, הנה היא, פנימית א' חדר 8. זו קומה רביעית, המעלית שם".

ראיתי את המדרגות בצד השני, ולהפתעתה של האחות בחרתי בכיוון זה. האמת שאני קלסטרופובית ושונאת מקומות סגורים. פעם אחת נתקעתי במעלית וזה הספיק לי לכל החיים,  וחוץ מזה, ידוע שעליה במדרגות הרבה יותר בריאה. טיפסתי במהירות לקומה הרביעית ובדקתי איפה חדר 8? מצאתי אותו ללא בעיות ונכנסתי. עינב לא היתה שם לבד, היו עוד שתי ילדות, שתיהן נראו במצב קל, עד שראיתי כסא גלגלים לצידה של הילדה האמצעית בחדר. מסכנה ושמחתי שעינב לא הגיעה למצב בו תצטרך כיסא גלגלים. ניגשתי לעינב וראיתי כי עיניה עצומות. בשקט ישבתי לידה והתחלתי לקרוא את הספר החדש של יאיר לפיד. האמת שלא אהבתי מידי לקרוא, אבל לא רציתי לעזוב, וסתם לבהות בעינב לא ייתן כלום.

האמת שאנשים מוצאים זאת מאוד מצחיק שאני לא קוראת כמעט, שכן אני לא מפסיקה לכתוב יומנים ופעם אף כתבתי סיפור קצר לילדים. לא עשיתי כלום בו, אך פעם אמי מצאה אותו והתלהבה  לגמרי. לכולם אמרה עד כמה בתה מוכשרת. זה לא משנה, שכן סופרת לא אהיה. לעולם לא תהיה לי הסבלנות לכתוב ספר. אני חושבת שאלך לכיוון מקצוע של וטרינרית, אני מאוד אוהבת בעלי חיים והתנדבתי באס.או.אס הרבה זמן. טוב, שבתי לספר וקראתי בדיוק פסקה אחת, כששמעתי את הילדה האמצעית, קוראת לי, זאת שלידה היה מונח כסא גלגלים. היא היתה מקסימום בת 10, כמה עצוב שכבר בגיל כזה עליה ללמוד על חיים קשים כל-כך.

"קראת לי?" שאלתי עוד ממושבי "צריכה משהו?

"תוכלי לעזור לי?"

קמתי בחשש מה והלכתי לעבר הילדה, לא בטוחה למה אני נכנסת.

"אז את המלאכית של עינבי?" ספק אמרה ספק שאלה "את מאמינה במלאכים?"

שתקתי. במלאכים? אני? לצערי ממש לא, אבל אולי זה לא מה שהיא צריכה לשמוע. אולי עדיף שתחשוב שיש מלאך השומר עליה.

"לא משנה" משכה בכתפיה "תוכלי אולי לעזור לי לרדת לכסא?"

היא סך הכל היתה נמוכה ורזה. האמנתי שאוכל להקים אותה ללא הרבה בעיה, כך שעזרתי לה ותוך מס' דקות ישבה בכסא. היא הודתה לי ואמרה שהולכת לחדר המשחקים במחלקה. "משעמם פה נורא" ויצאה.

חזרתי למושבי. החשק לקרוא פחת עוד יותר וכל מה שעשיתי היה לבהות בעינב. פתאום התחרטתי על הכל וחשבתי אולי היה מוטב אם הייתי נוהגת כמו רעות. לא, זו היתה טעות, אך האחות עצמה אמרה שהתאונה היתה קלה... מעניין מי היא, למה משפחתה לא לצידה? מה בכלל עשתה ילדה בגילה ברחוב בשעה כה מאוחרת? אולי לא טוב לה בחיים והיא בודדה ואולי, חס וחלילה, הוריה מתו? טוב, בינתיים יש רק תהיות. מסכנה, לא לדעת אפילו מי היא...

"ש...שני?" עינב התעוררה, מיהרתי להתקרב אליה ולאחוז בידה "את פה?"

"בטח שכן" עניתי מיד "מה שלומך, חמודה?"

"סך הכל בסדר" ענתה "למישהי שלא יודעת מי היא"

"יהיה טוב", אמרתי "אנחנו נגלה הכל"

"אני מאמינה לך" ענתה "מין הרגשה כזותי"

"בואי ננסה לחשוב", החלטתי להיות מעשית "תחשיבי על מישהו או משהו שאת זוכרת"

היא נענעה בראשה ודמעה ירדה מעינה, לא יעזור, היא לא זוכרת כלום.

משוכנעת סוף סוף שכבר לא יעלו עלי בתור הנהגת שדרסה את עינב, הצעתי לטלפן למשטרה. אולי בכל זאת מישהו שאל או חיפש את עינב. האמת שהייתי בספק, כי תמיד מחפשים קודם כל בבתי חולים ואנחנו עוד במרכז רפואי רבין, בית חולים מרכזי ומוכר. אבל, הי, מה יש להפסיד?

הוצאתי את הטלפון הסלולרי וחייגתי למשטרה. תארתי קצרות מי אני ועל עינב ושאלתי אם מישהו חיפש אותה. העבירו אותי לפחות לחמש אנשים עד שחזרתי לפקידה הראשונית שאמרה שכבר פנו מבית החולים, נפתח תיק והם בודקים. מיד כך ניתקה את הטלפון. איזו חוצפה. הילדה שוכבת בבית חולים ולאיש לא אכפת. כמה כסף מהמיסים שלנו הולך למשטרה? טוב, להרגע, זה בטח לא יעזור כלום.

"בונגו", עינב החזירה אותי למציאות "זוכרת את בונגו"

"נהדר" חיבקתי אותה באושר "מי זה בונגו?"

"הכלב שלי" עיניה נצצו "או לפחות נדמה לי שהוא שלי. גולדן רטריבר מקסים, בן ארבע. כלב נאמן שאוהב לשחק והרבה לאכול"

טוב, אולי זה לא הרבה, אך גם זו התחלה. כמי שדי הרבה מעורבת בעולם הכלבים, ידעתי עכשיו מה לעשות. היה עלי לפנות לכל הוטרינרים ולכל מרכזי האימוץ והעמותות למיניהם ולברר אם ידוע על בונגו. ומה אם הוא מהרחוב? והרי אמרה שלא בטוח בכלל שהוא שלה? זה סיפור ארוך.

עינב ראתה את אכזבתי וחיוכה ירד. ראיתי שהיא מתאמצת לזכור משהו יותר מועיל לא בהצלחה, בשלב זה הדמעות הפכו לבכי שוטף ואני הייתי שם, מחבקת אותה ומרגיעה. האמת שאני לא בלשית. אולי דווקא אבא יהיה מועיל יותר. הוא עבד אמנם רק כפקיד במשרד הפנים אבל בצבא הוא שימש לרס"ר או תפקיד דומה, נדמה לי. שווה לשאול, אולי יהיה לו רעיון. הוצאתי הטלפון והתכוונתי לחייג כשהאחות נכנסה עם איש עם חליפה ממושקף. היא נגשה אלינו ואמרה לנו לשבת. עליה ועל מר גרוניק לדבר איתנו. עינב ישבה בחשש, היתה הרגשה לא נעימה, משהו לא היה בסדר ושתינו ידענו זאת. עינב עוד מאוכזבת שזוכרת רק כלב, לא בטוח ששלה, חששה שהכל יתמוטט עכשיו. אחזתי בידה בחוזקה.

"שני", מר גרוניק פנה דווקא אלי "עינב סך הכל במצב לא רע, הפצעים שטחיים וגם כמעט נרפאו"

הנהנתי, מביטה בעינב שנראתה במקום אחר.

"לצערי, בבית החולים כמות המיטות יחסית קטנה"  אילו שטויות! "ובכלל נראה מיותר להשאיר ילדה בגילה בבית חולים רק כי חוותה טראומה קלה. אני אישית מאמין שהזיכרון יחזור בקרוב ו..."

"אז תשאירו אותה כאן עד שיקרה הדבר" התפרצתי "מה היא תעשה? איפה תישן?"

"ניקח אותה לשרות הרווחה לילד" דיבר ברוגע "שם תהיה עד שבתקווה היא תזכור משפחתה"

"ואם לא? מה תעשו איתה?"

"אני פה!" עינב התפרצה "דברו אלי"

"אם לא", התעלם מר גרוניק מעינב ופנה אלי שוב "נמצא לה משפחה מאמצת או מוסד ליתומים"

"אני לא יתומה!" קראה "יש לי אימא ואבא, אני בטוחה בכך, אני חושבת...."

"יש לי רעיון" אמרתי בלי לחשוב "עינב יכולה להיות אצלי".

נראה כי עינב נרגעת, הרעיון מצא חן בעיניה.

"אני לא יודע" הוא עדיין לא שלל זאת "אצטרך לדבר עם הורייך"

"הורי?" מה אימא תגיד, שפתאום תהיה ילדה זרה לגמרי בביתה ועוד מישהי שלא זוכרת עברה "אדבר איתם"

"בסדר", הנהן וגרד בשפמו "נחכה עד מחר לדבר עם הורייך, ובינתיים נכין הטפסים להוציאה מפה לשרות רווחת הילד"

הוא והאחות, שלא אמרה כלום בעצם, הלכו לדלפק ואני נותרתי עם עינב. ידעתי שעכשיו אצטרך לשכנע את הורי לקחת על עצמם ילדה זרה ולדאוג לה, לא רציתי לאכזב את עינב, לא רציתי שתגמור אצל משפחה לא מוכרת, או גרוע מזה, בבית יתומים. עכשיו לא אמרה כלום, רק נשכבה לה על המיטה ועצמה עיניה. היה לי עצוב לראותה כך ויש סיכוי די טוב שאני גרמתי לזה? הרופא שדבר איתי אתמול לא שלל את האפשרות שאיבוד הזיכרון התרחש מהטראומה של התאונה. אני גרמתי לזה, בגללי היא מגיעה למשפחה זרה, לא, לא אתן לזה לקרות. אימא ואבא יבינו, היא תהיה איתי ויחד נפתור הכל. יחד נסדר העניינים. הייתי נחושה בדעתי וידעתי שכבר הערב אדבר עם אימא ואבא.

הייתי עם עינב עד שחזרו לאשר שייקחו אותה מחר, לאחר שידברו עם הורי. עינב הודתה לי על היום הנוסף שהזדמן לה פה ואני מצידי, הבטחתי שלא אנטוש אותה ותמיד אעזור לה. כך אכן אעשה, אדבר עם הורי ועד שזכרונה ישוב אליה, היא תהיה אלינו. עינב חיבקה אותי בהתרגשות, הסתכלה מסביב לחדר וחזרה מאושרת למיטתה. אף פעם לא ראיתי מישהו ששמח להישאר בבית חולים. אני התחלתי לצאת מבית החולים למשימה שלי כשראיתי את אותה ילדה משותקת משחקת עם מי שנראו הוריה. מצבה לא נראה רע כל-כך עכשיו, היא לפחות יודעת מי היא.

בנסיעה חזרה נמנמתי, אף כי קודם ישנתי כמעט 13 שעות, עדיין הייתי עייפה. די הרבה קרה ביומיים האחרונים. המסיבה הייתה אמורה להיות כייפית ולא עם סוף טרגי. נזכרתי בתגובת הורי על הנהיגה וחשבתי שאולי היה באמת מוטב אם הייתי נשארת בבית וזהו, הרי רק מישהו מטומטם גרם לי להשתכר, רפאל היה נחמד אך לא חזר אלי, לאחר המסיבה ונראה שרק רצה משהו אחד. רק רצה משהו אחד...? רגע, הוא זה שעודד אותי לשתות כל רגע, הוא זה שנדבק אלי.... איזו פסיכית. זה כזה ברור עכשיו, רפאל הכניס את האלכוהול, יא חתיכת בן...

הוא אשם בכל! בגללו פגעתי בעינב! אבל אולי זה יצא לטובה, אולי זה באמת היה גורל ולולא התנגשתי בה, היתה בודדה לגמרי. נו, מה זה כבר משנה. זה קרה. עכשיו מה שחשוב, זו רק העשייה. אני לא רק צריכה לשכנע את הורי לתת בית לעינב, אלא גם לגלות מי היא ולדאוג שתחזור למשפחתה בשלום, בתקווה שהוריה בחיים וכשירים לטפל בה. הטלפון חייג, היתה זו רעות והאמת שלא התחשק לי לדבר איתה. עכשיו שכבר חלף מספיק זמן מהתאונה, פשוט כעסתי עליה. אוקי, שגיתי, אך להסתלק כפי שעשתה בהחלט לא היה הפיתרון. היא יכלה לעזור. כך לא עניתי לשיחה ורק שמעתי את ההודעה הקולית שהשאירה. עכשיו הופתעתי לגמרי.

רעות התעלמה מארועי אמש ורק שאלה אם אני לוקחת השנה קורס לפסיכומטרי, היא לוקחת ותשמח שנלמד יחד.כעת התחילה לקשקש משהו על בן דודה, אך כבר הייתי עצבנית עליה, כך שמחקתי ההודעה לפני סיומה. הייתי בהלם. אני שעות על גבי שעות הייתי בבית החולים ומנסה לחשוב על פיתרון והיא שבה לחיי היום יום שלה. היא לא נהגה, נכון, אבל היא הייתה איתי וחשבתי שאנו חברות טובות מספיק שתחשוב גם עלי. שמחתי שלא עניתי לה והרגשתי איך אני מוחקת אותה מרשימת חברות דמיונית. לא רציתי כבר לשמוע ממנה או לפחות להחליש הקשר בינינו. זהו, הנסיעה תמה. רגע הגורל. עד כמה הורי יסכימו לעזור?



מאמרים קשורים:
 המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 1  ספינת אויר חדשה - צפלין 



תגים: סיפור-בהמשכים , המלאכית-של-עינב , נורית-פלג , ספר-אינטרנטי
  הוסף למועדפים האישי הוספה לדף המועדפים האישי   הדפסת הכתבה הדפסת הכתבה   שלח לחבר שלח לחבר
תגובות הגולשים


התוכן המופיע באתר נכתב על ידי גולשים.במידה ונתקלת בתוכן הפוגע בזכויות יוצרים, אנא עדכן אותנו ואנו נסיר אותו באופן מיידי.