הודעת המערכת:  מערכת פליק מחפשת אותכם גולשים שאוהבים לכתוב ולשתף, צרו עמנו קשר דרך הטופס הזה.

עוד במוזר ומעניין
אורח פורח: כלב ים נזירי
המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 4
המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 3
המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 2
המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 1
מערכת לייזר חדשנית תיירט יתושים מזיקים
הזדמנות לכל המובטלים: פרס ממיקרוסופט
אוצר לאומי גרסת GOOGLE EARTH
דולי לא לבד: לראשונה שוכפל גנטית כלב לפי דרישה
מכונית המרוץ נוחתת חוקית בכביש
רוצים חללית? נאסא מחפשת אתכם
תערוכת הרכב מוסקבה 2008
קעקועים בתלת מימד
אומנות ציור על מכוניות
אולימפיאדת האוגרים
קצת ככה וקצת ככה...
דג הברקודה
יאן ברוגהל אלדר
ועוד קצת קעקועים
דוב הפנדה
מודעות גוגל
פרסומת

המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 3


פורסם ב19/8/2009 16:23 על-ידי נורית פלג - סופרת

פרק 3

נכנסתי וראיתי שגם גיא, אחי בבית וגם אחותי שיר וגיסי טל. אני הייתי הקטנה במשפחה, גיא לקראת סיום הצבא ושיר נשואה עם תינוקת בבטן, היא בחודש החמישי להריונה. ידעתי שזה לא הפורמט המתאים לדבר על עינב, אך מצד שני לא היתה לי ברירה וכמה שלא רציתי לחשוב על אתמול, קיוויתי שאחד מהורי יעלו את הנושא.

"הי שני" קרא גיא "כייף לראותך סוף סוף, איפה היית?"
"טוב לראותך גם", התיישבתי לידו ומיד עברתי נושא "אז איך בצבא?"
"כרגיל, את יודעת", משך בכתפיו "זה לא שאני בתפקיד מעניין/חשוב מידי. הללויה שנשאר לי רק עוד חודש וחצי. אז נראה לי שאסע עם לימור כמתוכנן".
לימור היתה החברה הכי טובה שלו. תמיד היה לי מוזר שהם לא כבר מעבר אבל גיא אמר שזה פשוט לא זה ועדיף שיהיו רק ידידים. מה שהיה מוזר לי בכל העסק, שלימור עכשיו הכירה חבר והיא מתכננת עדיין לנסוע לכמה חודשים למזרח עם גיא. אני במקום אותו חבר, הייתי זורקת אותה בשנייה. לא משנה. הם ילדים גדולים.
"אני באמת לא מבין זאת", גיא קרא את מחשבותי "גם אני התפלאתי, אבל לימור אמרה שזה אוקי מצידו והיא מחכה לטיול הזה כבר כמעט שנה וחצי. אין לי כעת בת זוג, אז לי בטח לא מפריע, במיוחד שאני יודע שהיא ואני זה רק קשר של ידידות. מוזר לי לחשוב עליה בצורה אחרת, במיוחד לאחר הניסיון הפטתי שלנו לדייט רומנטי, בו לא הפסקנו לצחוק ולהסמיק"
"עדיין נראה לי שלימור מתעניינת בך", שיר התערבה "ועוד תהיו ביחד בסוף"

"די כבר עם זה", פסק גיא "ולא ענית לי על השאלה, שני, איפה היית עד עכשיו?"
"בבית החולים" אימא העלתה הנושא כמו שניחשתי "היא עוזרת לאיזו ילדה שהיתה מעורבת בתאונה. שוב, שני, אני מאוד גאה בך".
"איזו תאונה? מתי?" גיא נבהל "את בסדר?"
"היא לא הייתה עדה לתאונה עצמה", אימא המשיכה ושמחתי שגיא הסתכל רק עליה, ולא היה מגלה שיש יותר ממה שסופר "מצאה את המסכנונת על הכביש ונסעה איתה לבית החולים".
"הזיכרון שלה אבד", אם כבר הנושא עלה, אנסה כבר להעלות אותו בכיוון שאני רוצה "היא לא זוכרת מי היא ומי הוריה, רק לפי מחברת ריקה, הבנו ששמה עינב"

"כמה עצוב", גיא אמר "הייתי הורג את המטומטם שנהג, אם הייתי מגלה מי הוא"
בלעתי רוק והפנתי מבטי. עכשיו הייתה ההזדמנות שלי להודות במה שקרה ולהבהיר שזו לו אשמתי, אלא של איזה אידיוט, כנראה אידיוט בשם רפי. בחרתי בסוף רק להגיד שהתאונה היתה קלה ולא בטוח אפילו שהיא זו שגרמה לאיבוד הזיכרון.
"עדייין הנהג הזה פשוט מגעיל, להעלם כך"

"בכל מקרה", שיר פנתה אלי עכשיו, מתעלמת מהערותיו של גיא "מה קורה עם הילדה?"
"לוקחים אותה לשירותי הרווחה לילד" קידמתי את הנושא – אם כבר, אז כבר "עד שתזכר או ינמצא פיתרון קבוע"
"יעקב?" אימא פנתה לאבא "תגיד, ישראל לא עובד במשטרה? אולי הוא יוכל לברר משהו על הילדה?"
"זה יהיה נפלא!" קפצתי וחיבקתי את אבא "בבקשה אבא"
"טוב", הסכים מיד "אטלפן ואראה מה הוא יכול לעשות"
"תודה, זה באמת חשוב לי"
"הכל לנסיכה שלי" אבאא נשק למצחי "ואשמח להכיר את הילדה"
"עינב, זה שמה" אמרתי ושמחתי מאוד מהתפתחות העניינים "להכיר אותה זה רעיון מצויין"
"אבוא גם" אימא סיכמה "ונראה איך ניתן לעזור לה"

טוב, העניינים הסתדרו, אולי לא לגמרי אבל כשאימא ואבא יכירו את עינב ויבינו מצוקתה, בטח יקחו אותה ישר לכאן. החלטתי לא לעלות את הנושא. כבר היה מאוחר ושיר ויוסי נפרדו לשלום. גיא נשאר הלילה לישון פה.
הלילה ממש לא הצלחתי לישון, אולי גם כי ישנתי אתמול די הרבה וגם מדאגות ומחשבות, אך הפעם נמנעתי מלחשוב על עינב, כידוע היא לא כל החיים שלי. האמת שהייתי מוטרדת משנת הלימודים המתקרבת, שנה אחרונה ואז לצבא. עד עכשיו די הצלחתי בלימודים ואפילו בבגרויות שהיו עד כה כמעט לא ירדתי מה-9, חוץ ממבחן אחד, בלשון, שקבלתי 83, אבל שטויות. כפי שכבר ציינתי רציתי ללמוד וטרנריות וכדי להתקבל ללימודים לדוקטורה ברפואה וטרינרית, יש קודם להתקבל לאחד מהמקצועות חקלאות, רפואה, רפואת שיניים, מדעי הרפואה הבסיסיים, מדעי המעבדה הרפואית, רוקחות, ביוטכנולוגיה, פסיכוביולוגיה, מדעי הטבע ולסיים ב85 לפחות. אני אישית כנראה אתחיל עם ביוטכנולוגיה, שבעצמו חשוב ועדיין לא מורכב כרפואה. בכל מקרה, אני צריכה לסיים את הבגרות בציון גבוה מאוד וגם לשגשג בפסיכומטרי. יודעת שזה עוד הרבה זמן ואפילו תמיד אפשר לחזור על בחינות אם לא מצליחים, אבל אני טיפוס ששונא לחזור אחורה. אפילו בבגרות בלשון לא עשיתי מועד ב', אף כי ידעתי שיכלתי לשפר הציון. אני רוצה להצליח כבר במכה הראשונה! אבל שוב, אפילו לא הייתי בטוחה מתי אלמד... כי בין הצבא ללימודים ראיתי טיול לאוסטרליה לחצי שנה או שנה. מאוד רציתי להגיע לאוסטרליה, אף כי הכרתי הרבה שרצו טיול זה ובסוף ויתרו או משהו התפקשש. טוב, נראה, יש לי עוד את כל הצבא לפני.

פתאום בהיתי בשעון וראיתי שכבר שעה 3 לפנות בוקר ואני אפילו לא בכיוון של להרדם. התעוררתי אז והדלקתי את המחשב. רציתי למצוא משהו על עינב באינטרנט, אף כי רק עינב בטח לא מספק, אבל נראה אולי לפחות כתבו על התאונה בוויי-נט או הכריזו עליה כנעדרת. היום הכל נכנס כמעט מיידית לאינטרנט. אבל לא היה כל אזכור, ראיתי רק עדכונים פוליטיים משעממים וכמה התרעות על פיגועים. מזל שאני לא הגעתי לפיגוע אף פעם, בטוח הייתי נתקפת חרדה. עכשיו עברתי קצת על תקצירי סדרות. יודעת שיותר טוב לא לדעת מה יקרה בסדרות, אבל חייבת לדעת מה קורה עם ג'ק באוור. קראתי עדכון מהיר והתחלתי לשחק סוליטייר. השעה לא זזה. הייתי כבר די מתוסכלת. חזרתי לשכב, עוצמת עיני ולא נרדמת. יו! איזה תסכול. התחלתי לזמזם לעצמי שירים, לא שמה לב שהרמתי קצת יותר מידי את הקול. גיא נכנס וחייך.

"הערתי אותך?" שאלתי "יו, אני מצטערת"
"אין על מה" אמר "התגעגעתי לאחותי הקטנה"
עכשיו אני חייכתי
"זוכר איך פעם ישבנו כל לילה מקשקשים על הכל ומרכלים כל הזמן?"
"בטח", התיישב לידי "אז מה בתוך ראשך?"
"הרבה", נאנחתי "הלימודים, רעות שאכזבה אותי, רפי שעיצבן אותי, עינב..."
"רגע, רגע, רגע" עצר את שטף הדיבורים שלי "איבדת אותי ישר אחרי הלימודים. למה התאכזבת מרעות? מי זה רפי? ועינב זו הילדה ההיא?"

פתאום מצאתי עצמי מספרת לגיא הכל. אחרי כמעט שלושה ימים שהיסוותי את האמת, הכל התפרץ. הכל. איך שתיתי משקה מהול באלכוהול, אך נהגתי לא הכי בזהירות, איך פגעתי בילדה חפה מפשע, איך אני רוצה לעזור לה... הכל. קצת חששתי מתגובתו אבל נראה שהייתי חייבת לפרוק. דיברתי ודיברתי וגיא רק שתק.

"מה בנוגע לרפי?"
"לא בטוחה," משכתי בכתפיי "אבל נראה לי שהוא הגאון ששם האלכוהול. די ברור לי שרצה רק..."
"קודם כל את חייבת לדווח על הרפי הזה", פסק ולנוכח פרצופי המבוהל המשיך "את לא אשמה בכלום, היית שתויה לא באשמתך, היחידי שצריך להגיע לכלא זה רפי"
"ממש אין לי הוכחות".
"אז נמצא" התרעם "את חייבת! הפעם היה נס, פעם הבאה מישהו יכול למות וחוץ מזה נראה לי שהוא כנראה גם אונס לפעמים... תראי, הוא פושע ומקומו בכלא"
שתקתי אני הפעם
"באמת, חמודה" ליטף את שערי "זו לא אשמתך. מבין למה נלחצת, אבל זה די מיותר. את היית בסדר.רעות גם לא אשמה במשהו, פשוט נלחצה, אבל הרפי הזה...אם אני הייתי פוגש אותו, הוא היה רואה מה זה".
"עינב יותר חשובה לי", זו הייתה האמת וכך גם עברתי נושא באלגנטיות "יש לך רעיון? הבעיה שאפילו רוצים להביא אותה למשפחה מאמצת או משהו ואני בטוחה שיש לה משפחה"
"את צודקת" הפתיע אותי בהסכמתו המהירה "מחר אני אבוא איתך לעינב וננסה למצוא פיתרון"
"אימא ואבא גם יגיעו" הזכרתי לו "אולי כדאי שנביא אותה לפה"

גיא המשיך להפתיע אותי והנהן. שמחתי מהעזרה שצצה לי ויותר שגיא עזב את נושא רפי לעונה זו.
"תקשיבי", סיכם תוך פיהוק "עכשיו אכן נתמקד בעינב אבל אז צריך לחשוב איך לסדר לרפי מקום בכלא"
טפח על שכמי והתחיל ללכת, מסתובב פתאום. "הא, וחשוב מאוד, חמודה, בשום פנים ואופן אל תגלי לעינב שאת זו שדרסת אותה. אם היא תגלה זו, היא תאבד כל אמון בך ותשאר לבד לגמרי"
הנהנתי. הוא צדק לגמרי, אם עינב תדע את האמת זה יהרוס אותה ויותר, ישבור אותה לגמרי..
לאחר שיחה זאת הייתי רגועה בהרבה ונרדמתי תוך חצי דקה. נדמה לי שאפילו לא חלמתי כלום.

בבוקר התעוררתי לשיחה משפחתית של גיא, אימא ואבא. נושא השיחה היה התאונה ועינב. כעסתי כשקלטתי על מה דברו....
"אמרתי לשני לא לנהוג באותו ערב", אימא אמרה "נשבעת, הילדה הזאת ממש עקשנית"
"גם מאוכזב שלא סיפרה ישר הכל למשטרה", אבא הוסיף.
"תראו" הבוגד הקטן ניסה להגן עלי "אני מבין אותה. היא נכנסה להלם ופחדה. אני חושבת שעדיין מגיע לה כל הכבוד שנשארה ותמכה בעינב"
"באמת," אימא המשיכה "לולא היא, עינב היתה בסדר גמור עכשיו. אין מה לדבר"
"רעות נעלמה" הזכיר גיא "שני הייתה מאוד בוגרת"
אימא משכה כתפיים. אוף! הגיא הזה בגד בי! הוא סיפר להורים הכל. איך יכל? זו היתה שיחה פרטית! והם מצידם, אפילו לא מנסים להבין.

"איך יכלת?" התפרצתי, מתעלמת מאימא ואבא ההמומים "זה היה ביני ובינך! אני לא רציתי לדווח לכל העולם!"
"שני..." התחיל להגיד גיא
"אם הייתי רוצה לספר להם, לא חושב שהייתי מספרת מיוזמתי!" המשכתי בשלי "הם לא יבינו כלום ויקרקעו אותי לעולמי עולמים!"
"שני!" אימא עכשיו הרימה את קולה "אנחנו כאן, אם לא שמת לב!"
"איזו משפחה מעצבנת" עכשיו הייתי סתם מגעילה אבל למי איכפת. לא היתה לגיא זכות ושוב, ההורים האלו לא מבינים כלום. למה יש לי הורים אטומים כל-כך? הטלפון הסלולרי שלי צלצל ואני קפצתי על ההזדמנות, לרוץ לחדר ולטרוק את הדלת.
לא עניתי לטלפון כי האמת שלא היה לי חשק לדבר עם אף אחד וככה פתאום, ללא ממש סיבה, התפרצתי בבכי. כנראה פתאום באמת קלטתי את כל הארועים וגם קלטתי, עד כמה שאני שונאת להודות בזה, הורי צודקים ולא הייתי צריכה לקחת רכב. האמת שדי החלטתי לא לנהוג יותר לעולם. ידעתי שזה מטופש אבל עכשיו ממש היה לי סיוט מהנהיגה ורק ראיתי את עינבי המסכנה. אפילו אם הפגיעה לא היתה חזקה, ברור שהתאונה עוררה בה טראומה. התאונה. זהו! שוכחת מכל מה שקרה, יצאתי החוצה.

"הי, כולם!" קראתי בהתרגשות "הרופאים אמרו לי שהפגיעה לא היתה קשה אבל איבדה זכרונה מטראומה. בטח התאונה הכניסה אותה לטראומה. היא עברה בעברה תאונה, לא חושבים? או שאיבדה מישהו יקר מתאונה? לא..."
"יכול להיות" אבי הסכים "צריך לדבר איתה. ושני, אני יודע שהתאונה לא ממש באשמתך, צריך להודיע, אבל נראה לי שכולנו מסכימים שעכשיו מי שחשובה זו עינב, אז קודם נעזור לה ואז תספרי הכל למשטרה. ייתכן שישללו לך רישיון לזמן מה אבל מי שבאמת יסתבך זה אותו רפי וזה בהחלט מגיע לו"
הנהנתי, אף כי ידעתי שממש אין הוכחות לגבי רפי, אבא שלי הפתיע אותי.

"נכון", הסכימה אימא "נראה לי שזה גם רעיון טוב להביא אותה לפה לכמה זמן, אז קודם כל נלך לעינב ויחד נעזור לה".
"תודה!" חיבקתי את אימא "מצטערת על קודם. לא באמת התכוונתי, סתם נלחצתי".
"אני יודעת", נישקה אותי במצח "אני פתאום קולטת כמה בגרת לי. אנחנו פה לצידך, תמיד ואל תשכחי זאת".
אבא הסכים ואף הודיע שלא יגיע לעבודה היום. כפי שציינתי כבר, אבי עובד כפקיד במשרד הפנים. לא עבודה מרתקת ביותר, אבל האמת שעם קשריו, מגלה הרבסה דברים חשובים. טוב, רק לפעמים.
לאחר שהרוחות נרגעו, רחצנו כלים, התלבשנו ויצאנו, מגיעים לבית החולים. כאן ציפתה לנו אכזבה. לאחר ההבטחה השקרית של מר גרוניק, גיליתי שעל הבוקר עינב כבר עברה לרשות המדינה והיא בשרות הסוציאלי או באיזו פנימיה לילדים חסרי בית.

"מה?" אבא צעק, מפתיע אותי "כבר זנחתם אותה?"
"מה פתאום לזנוח?!"
"אני רוצה לראות אותה. היא לא בהכרח יתומה ואני רוצה לסייע לה"
"אני מבינה, אדוני, אבל..."
"תבררי לי בזה הרגע איפה הילדה נמצאת!"
האחות האומללה שכנראה לא הבינה מה רוצים ממנה, טלפנה למישהו וניסתה לברר פרטים. לפי השיחה היה ברור שאף אחד לא יודע מה עם עינב.

לאחר כמה שיחות נוספות ולאחר לפחות עוד שלושה אנשים, התבהר לנו שעינב נמצאת עוד ביחידה של שרותי הרווחה לילד.
כך מצאנו עצמנו בחדרון מחניק מחכים לאחראי. בינתיים לא נתנו לנו אפילו לראות את עינב. כעבור חמש דקות נכנס האחראי. היה זה מר גרוניק מבית החולים.
"שלום לך," הוא זיהה אותי מיד "מה שלומך?"
"בסדר" אמרתי בקול חלש "רוצה לראות את עינב"
"כן, הבנתי את זה" ושתק.
"שלום לך" אמר אבא והסתכל על תג העובד שלו "מר גרוניק, אנו רוצים לסייע לילדה"
"אני יודע שכוונותיכם טובות, אבל לפעמים עדיף להשאיר הטיפול לנו"
"בחייך", אבא ניסה לא לגחך "ברור שאצלכם היא רק עוד תיק ובאמת לא אכפת לכם מה קורה איתה. תקשיב, חבר שלי עובד במשטרה. לא להרבה זמן, אבל מספיק לדעת מה קורה במקרים הללו. תוך פחות משבוע תהיה באיזה מוסד"
"אם תרצו להיות האפוטרופוסים הרשמיים שלה, אוכל לנסות לעזור"
"בינתיים אני רק רוצה לעזור לה למצוא הוריה, שם היא צריכה להיות. אם לא נמצא, אז נחליט מה הלאה"
"ניקח אותה אפילו בכוח" אמר גיא, להראות שהוא גם איתנו "אנחנו באמת יכולים לעזור לה"
"יש לי רעיון", אבא הציע "תנו לנו לנסות לעזור לה כמה זמן ואם לא נצליח, נביא אותה חזרה"
"יש לכם יומיים"
"באמת!" צעקתי "צריכים לפחות חודש"
"שבועיים" אמר לאחר שתיקה של כעשר דקות "זה הכי הרבה"
רציתי שוב להתפרץ, ואבא מנע ממני. הוא הנהן למר גרוניק וחתם על מסמך שזה הביא.

מר גרוניק יצא וחיכינו. שבועיים? מה אפשר כבר להספיק בשבועיים? אני חושבת שאפילו חודש זה פחות מידי. סך הכל אני רוצה לעזור. איזו מדינה מטומטמת, באמת! האמת שכרגיל ניסיתי להמנע מלהסתכל בחדשות ולהתייחס למה שקורה, פשוט אני באמת לא סובלת מה שקורה פה. הממשל מושחת, הכלכלה על הפנים ולא רוצה אפילו להכנס למצב החברתי. אני זוכרת מישהי מהכיתה שאבא שלה פשט את הרגל והמדינה במקום לעזור, רק הרסה להם את החיים. מי בכלל רוצה לגור כאן? חלום ילדות שלי זה פשוט להעלם מפה ולהגיע לאיזו ארץ אקזוטית. נו, סתם התחלתי לחשוב שטויות. העצבים עושים לי את זה.
כעבור עשר דקות שנראו כמעט שעה, נכנסה לחדר עינב. היא רצה עליה וחיבקה אותי. אבא חייך ואימא נראה לי אפילו מחתה דמעה.

"איזה יופי שבאת!" קראה בהתרגשות "את מלאכית שלי, זה מה שאת!"
"ואת שלי" ליטפתי שערה "באתי עם המשפחה שלי לעזור לך"
"שלום" גיא הושיט ידו "אני אחיה של שני, גיא"
"ואלו הוריי" הצגתי אותם.
"תודה", עינב היתה מאושרת "תודה לכלכם"
"יאללה" אבא קם "בואו נלך מפה"
כולנו יצאנו, גאים מעצמינו ונכנסנו למכונית. האמת שהרגע מאוד אהבתי את אימא ואבא. הם באמת אנשים טובים והורים נהדרים.

באוטו עינב עצמה את עיניה. היא נראתה מהורהרת ואף כי לא ממש הכרתי אותה, ניחשתה מה עובר בראשה. החיים שלה קיבלו תהפוכה אדירה ועל אף שהיא לא זוכרת מה היה קודם, ברור לה שזה לא היה איתנו. אני עוד אולי ה"מלאכית" שלה אבל שאר משפחתי זרים גמורים. אני משוכנעת שהייתי מרגישה נבוכה ולא נוח במקומה, לא לשכוח מפוחדת ולא שקטה.
הנסיעה, בכל מקרה עברה די מהר ובינתיים עינב באמת נמנמה. הערתי אותה בעדינות ויהבאתי אותה לחדרו של אחי, שהיה אמור לחזור היום לצבא. עינב שתקה כל הזמן ונשכבה בשקט, עוצמת עיניה. נו, כנראה הייתה באמת עייפה. אמנם עכשיו רק אחר צהריים, אבל היה לה יום מתיש. כיביתי האור בחדרה וסגרתי את הדלת. אימא כבר חזרה לעיסוקיה,אבא יצא וגיא נפרד ממני לשלום.

"טוב", חייך "עכשיו בחזרה לצבא"
"שמור על עצמך", אמרתי "ותודה על הכל"
"אין על מה", חיבק אותי "אני גא בך. את ממש מצילה את עינב"
"בהתחשב שאני הגורם למה שקורה לה", סיננתי בשקט, שעינב לא תשמע "אני לא עושה כלום"
"אל תמעיטי בערכך" נשק על מצחי, אמר גם לאמי שלום ויצא.
עכשיו חזרתי לחדר והדלקתי את המחשב, בודקת אימייל. ציפו לי דווקא שלושה מכתבים מעניינים.



מאמרים קשורים:
 המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 2  המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 1 



תגים: סיפור-בהמשכים , המלאכית-של-עינב , נורית-פלג , ספר-אינטרנטי
  הוסף למועדפים האישי הוספה לדף המועדפים האישי   הדפסת הכתבה הדפסת הכתבה   שלח לחבר שלח לחבר
תגובות הגולשים


התוכן המופיע באתר נכתב על ידי גולשים.במידה ונתקלת בתוכן הפוגע בזכויות יוצרים, אנא עדכן אותנו ואנו נסיר אותו באופן מיידי.