הודעת המערכת:  מערכת פליק מחפשת אותכם גולשים שאוהבים לכתוב ולשתף, צרו עמנו קשר דרך הטופס הזה.

עוד במוזר ומעניין
אורח פורח: כלב ים נזירי
המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 4
המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 3
המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 2
המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 1
מערכת לייזר חדשנית תיירט יתושים מזיקים
הזדמנות לכל המובטלים: פרס ממיקרוסופט
אוצר לאומי גרסת GOOGLE EARTH
דולי לא לבד: לראשונה שוכפל גנטית כלב לפי דרישה
מכונית המרוץ נוחתת חוקית בכביש
רוצים חללית? נאסא מחפשת אתכם
תערוכת הרכב מוסקבה 2008
קעקועים בתלת מימד
אומנות ציור על מכוניות
אולימפיאדת האוגרים
קצת ככה וקצת ככה...
דג הברקודה
יאן ברוגהל אלדר
ועוד קצת קעקועים
דוב הפנדה
מודעות גוגל
פרסומת

המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 4


פורסם ב6/9/2009 13:44 על-ידי נורית פלג - סופרת

פרק 4

מוזר לפעמים איך שמצפים למייל, בודקים עשרות פעמים וכלום לא מגיע, ודווקא כשלא מצפים לכלום, מגיעים מכתבים חשובים. אז ככה זה היה היום. המחשב דלק כהרגלו, אף כי לא השתמשתי בו כל היום. אף כי לא ציפיתי לכלום, החלטתי לעשות סריקה מהירה במייל. 23 מכתבים חדשים. הרב כמובן היו דואר זבל. איך לעזעזל מגיעים כה הרבה למייל שלי? פעם אחת היה לי ניסיון לכתוב בלוג בתפוז ודי מהר ויתרתי על הרעיון. גם לא רציתי מידי להחשף ברשת וגם אין לי כישרון כתיבה או הסבלנות לכתוב. בכל מקרה חוץ מהחשיפה הקטנטונת הזאת, כתובת הדואר אלקטרוני שלי היתה ידועה רק למעטים. התכוונתי למחוק הכל כשראיתי שלושה מכתבים שנראו לי מעניינים. אחד היה מרעות, בטח מתנצלת, השני היה מוטרינר לגבי עבודה שביקשתי והאחרון היה ממר גרוניק לגבי עינב.

המכתב מהוטרינר היה הראשון שקראתי. הוא ביקש שאטלפן אליו ויכול להיות שיש לו משהו בשבילי. איזה כייייף. החלום שלי מתחיל להתממש! לא היו לי בעלי חיים כי אבא שלי היה אלרגי, אבל תמיד עצרתי ברחוב ללטף כל כלב וחתול וכשדודי שלי נוסעים, אני תמיד מתנדבת לשמור על ליסה, הכלבה שלהם. בכל מקרה, ממש בניתי על העבודה הזאת. חצי משרה, כל יום אחרי הלימודים. הלוואי וזה ייצא.
כעת עברתי למכתבה של רעות, והייתי בהלם. הייתי בטוחה שזו התנצלות, אבל זה לא בדיוק מה שהיה שם....
---------------------------
שני יקרה
מזל שאני כותבת במייל ולא על נייר, כך אין דמעות ברקע (תמיד היתה אמוציונלית מידי). קרה לי משהו, ואני אפילו לא בטוחה איך לספר לך את זה. מדובר בבן דוד שלי, גד. את יודעת הבן דוד שאני כה אוהבת... שהוא חשוב לי יותר מכל... הוא נפגע לפני כשבוע, מחבל אחד.....
 
---------------------------
 
מה?! הכרתי את גד. הוא ממש בחור מקסים. למעשה היה דלוק עלי בשלב מסויים. פתאום הרגשתי רע, כשנזכרתי כמה רעות ירדה עליו שלעולם לא אצא איתו כי הוא ילד ואני הרבה באמת התעלמתי ממנו. לפני כשבוע? זה היה בערך לפני המסיבה, למה היא לא אמרה לי? איך היא בכלל הלכה למסיבה כשהיא יודעת ש.... המשך המכתב ענה לי
 
---------------------------
את בטח תוהה למה לא ספרתי לך? למה הלכתי למסיבה? האמת שגיליתי בדיוק במהלך המסיבה, כשהיית עם רפאל ואז כבר נסענו הביתה והתכוונתי להגיד לך, רק כשאז קרתה התאונה. זו הסיבה שנעלמתי... לא רציתי להעיק עליך ודודה שלי חיכתה רק לי כי היא בקשה משהו, אפילו כבר שכחתי מה... עצוב לי, רע לי, הייתי חייבת סוף סוף לשתף וגם להבהיר את העלמות הבלתי מוסברת שלי. גם סליחה, להגיד שאני גאה בך. מעטים היו נוהגים כמוך... מעטים מאוד ובאמת שמחה להגיד שאני חברה שלך. אשמח אם תטלפני ונשתף אחת את השנייה בארועי הימים האחרונים. אוהבת, החברה הכי הכי שלך, רעות.
---------------------------
אחרי הקריאה של המייל, על אף האכזבה שהרגשתי שלא סיפרה לי קודם ואפילו לא טלפנה כשדברים לא היו ברורים, טילפנתי לרעות, משאירה את המחשב הדלוק עם מכתבו של מר גרוניק. אקרא אחר"כ. סך הכל אני ורעות חברות מגיל 4, אז בטח שאדאג. חייגתי אליה לטלפון הסלולרי כי ממש לא היה לי חשק שאימא שלה תענה. אישה באמת טובה, אבל חודרת עמוק לתוך הורידים. פעם שעברה, לא בטוחה אפילו איך, היא הגיעה לעובדה שעישנתי סיגריה (עד שבמהרה, השתעלתי והקאתי) ונתנה לי הרצאה במשך כמעט שעה.
 
"תודה שהתקשרת!" צעקה לפיה, עד שהצטרכתי להרחיק הטלפון מהאוזן "יוווו!!!! שני שלי! חברה נשמה! אני כה מצטערת! העלמות לא הייתה במקום!"
"טוב, שטויות, רעות" הרגעתי אותה "תעזבי, מה קרה? איך...?"
"זה נורא" התייפחה לי פתאום "אני כל-כך עצובה, עדיין קשה לי ו..."
"אני אבוא לדבר איתך חמודה", אמרתי מיד "זה בעצם לא לטלפון"
"תודה, ממי", ומיד עברה אלי "וכמובן ארצה לשמוע הכול על הילדה, אני עדיין מרגישה מגעילה. היא עדיין בבית החולים?"
הודתי לה וכך מצאתי עצמי אצל רעות, כשהמכתב של מר גרוניק עדיין ממתין לי.
לאחר חיבוק מתמשך והשלמה, רעות סיפרה לי הכל.
"בדיוק יום לפני המסיבה זה קרה. גד הלך לו לחוג קרטה כרגיל ו..."
כן, כן, הוא בן 13 ואלוף קרטה, הקטן. רגע, הוא כבר לא.. הוא...
"בכל מקרה," המשיכה "הוא הלך לו לחוג, הרי זה ברחוב ממול ואז אמו טלפנה אליו. עוד הם התווכחו ביניהם, השיחה נקטעה. דודה כמובן חשבה שהסוללה נגמרה או נכנס למעלית, אך מה שבאמת קרה... מה שקרה נודע לה רק למחרת לאחר שטלפנה לחברים, לחוג, למשטרה... מתברר שאיזה ערבי אידיוט, פלסטינאי אחד מהחמאס, הג'יאהד או אחר, המטומטם הזה זינק אליו מאחור עם סכין ו... ו..." כעת ממש בכתה.
"אוי, רעותי" חיבקתי אותה חזק יותר מתמיד "כה עצוב לי לשמוע, זה פשוט בלתי יאמן"
"אני יודעת", נגבה דמעה אחרונה "כאילו חלק מ24"
"היית צריכה להגיד לי, הייתי מבינה"
"היית מספיק בהלם, אם את זוכרת" כחכחה בגרונה "ואפילו ניסיתי, אבל עברת משהו רציני"
כעת נזכרתי שדיברה על סכין וקרטה. יו, איזו טמבלית אני. טוב, לפחות הוא עוד בחיים ואני עכשיו אהיה פה בשבילה.
מה המצב?" שאלתי בשקט לבסוף "מה חומרת הפציעה?"
"קשה מאוד," דמעות לא הפסיקו ליזול מעיניה "עד היום היה מחוסר הכרה. כעת קצת התעורר ונרדם שוב. נראה כי ישאר בחיים אך יהיה משותק בכל גופו... האידיוט ההוא פגע לא בעצב ראשי. האמת... לא בטוחה אם לא היה עדיף לו למות" ומיד השפילה מבטה. היא ידעה שהיא לא רצתה שימות וסתם פלטה משהו שלא התכוונה אליו.
"איפה הוא מאושפז?" לקחתי התיק, מבהירה שבכוונתי עכשיו ללכת אליו.
"בתל השומר" ענתה וישר המשיכה "אבל אין טעם לבקר אותו עכשיו. גם מנומם וגם כל הזמן עובר בדיקות. אני הייתי שם קודם ומלבד להרגיש מיותרת, סולקתי כעבור דקות מועטות"
הנהנתי. אין באמת טעם עכשיו ללכת, זה בזבוז של זמן. כשיהיה יותר ברור אבקר תכופות.
כעת דיברנו עוד על דה והא ואני סיפרתי לה גם על השתלשלות העניינים עם עינב. רעות הביעה דאגה ואמרה שיש לעינב מזל שמצאתי אותה. לטענתה, השיכחה לא קרתה בשל התאונה וכמה שזה אולי נשמע מצחיק, התאונה היתה מזל טוב.
"בטח!" אמרתי "אולי התאונה לא היתה הגורם העיקרי לאיבוד הזיכרון, אבל היא בהחלט השפיעה"
"לי נראה שהיא סובלת מטראומה הוא משהו", עמדה על שלה "והיה לה רע לפני התאונה. עכשיו תגלי במה מדובר ורק תעזרי לה".
 
משכתי בכתפי, לא נראה לי שהיא צודקת אבל לא היה טעם בויכוח.
"בכל מקרה, את יכולה לסמוך עלי, יודעת שאכזבתי אותך קודם אך מעכשיו אני פה. יחד נעזור לעינב"
"תודה" חייכתי על אמת פעם ראשונה בדי הרבה זמן "ואני פה בשבילך ובשביל גד. תעדכני אותי כשנוכל לבקר"
וככה בלי להגיד כלום, רעות חיבקה אותי חזק חזק ונשקה אותי על הלחי. היתה עכשיו שתיקה אבל ידענו שהקשר שלנו חזר להיות, כפי שהיה.
כעת ראיתי שמאוחר וגם נזכרתי במחשב הדלוק והמכתב של מר גרוניק, מוטב שאקרא אותו כבר. לא ידעתי כיצד לנהוג. לא היה לי נעים לעזוב סתם כך.
"את יכולה ללכת", הרגיעה אותי רעות "תודה שהגעת ככה ואני מבטיחה לעדכן ברגע שיהיה חדש"
הודתי לה, התחבקנו שוב ועזבתי לכיוון הבית.
 
בבית התכוונתי מיד ללכת לכיוון המחשב, אבל עינב שהייתה בסלון ואמי שאמרה שעת ארוחת ערב עיכבו אותי.
עינב קראה לי לשבת לידה.
"איפה היית?" שאלה אימא "את בטח מותשת"
הנהנתי. קצרות סיפרתי לאימא על ארועי רעות וגד. אימא נראתה מזועזעת.
"כל פעם רואים בחדשות ופתאום זה קרוב ככה"
"נכון," אימא כל כך צדקה "אבל לפחות הוא בחיים..."
 
אימא לא הגיבה. היה די ברור שחשבה קצת כמו מה שרעות פלטה, שחיים כאלו הם לא ממש חיים ואולי אפילו היה עדיף... עצמתי עיני, מנסה לחשוב איך הייתי מסתדרת עכשיו במקום גד. התשובה היתה די ברורה, לא הייתי.
כעת אימא ליטפה אותי וקראה לכולם לארוחת הערב. האמת שארוחת ערב משותפת אצלינו היה מאורע מאוד חריג, שכן תמיד כל אחד אכל לבדו. כנראה עינב שינתה זאת. אמי אפילו הכינה מאכלים מיוחדים כמו פטה עוף וניוקי בטטה. היא אפילו הוציאה איזה יין מהארון. היתה בהחלט הרגשה של מאורע מיוחד.
 
כולנו התיישבנו ואכלנו בשקט, גם דבר נדיר שכן תמיד הארוחות היו מלוות בצעקות וטלפונים.
"הכל טעים כל-כך" דווקא עינב היתה זו ששברה את השקט "אני לא ממש זוכרת מה האוכל שאני אוהבת, אבל זה בהחלט טעים"
"שמחה שאת אוהבת את זה" אימא שמחה "ולקינוח יש פודינג שוקולד"
"והוא באמת טעים" הערתי מיד
 
עינב חייכה לרגע וחזרה לשתוק. גם אני לא אמרתי מעבר. כנראה הייתי עייפה ולא ממש היה לי מושג מה להגיד. נו, מילא. עכשיו דווקא החלו לדבר ונדמה לי אפילו שאבא הציע קשריו במשרד הפנים לגלות יותר על זהותה של עינב. בכל מקרה, העייפות כבר ממש הכריעה אותי ועיני נעצמו. התחילו לרוץ בראשי כל מיני תמונות וצבעים, קולות ושירים, ממש כמו בשומר מסך.(הייתי כבר ממש לא מאופסת). עכשיו תאמינו או לא, ממש באמצע שולחן האוכל נרדמתי. לא זוכרת מה חלמתי, אבל זה באמת לא חשוב. ליטופה הנעים של אמי העיר אותי. אימא אמרה לי ללכת לישון ועזרה לי ללכת לחדרי. במיטה נרדמתי תוך שנייה. הפעם זכרתי את החלום. אני הייתי במכולת וראיתי זר פרחים עף לקראתי, הפרחים היו מעט נבולים עם פרח אחד מלבלב. הפרח הזה הגיע לכתפי ולחש לי משהו על כך שאני המלאכית שלו ועף, מוביל אותי הלאה. הוא עף לשדה חרוש ולים, לשמים והגיע לציפור. כעת הפך לעלה זית והראה לי את רעות, שרוצה שלום וגד הציץ לקראתי על כסא גלגלים והעלה המשיך בדרכו עד שהגיע לחדרי ולמחשב. המחשב! האי-מייל!
 
בן רגע פתחתי עיני וניגשתי למחשב. נוסף בינתיים עוד דואר מהוטרינר שביקש שאטלפן אליו. אכן יש לו משהו להציע לי. שוב שכחתי את המייל של גרוניק, לא ברור לי למה. כאילו נמנעתי ממנו. נראה לי שחששתי שכתב שהחליט שכבר מצא לעינב משפחה מאמצת ושנחזיר אותה.
 
טילפנתי לוטרינר ובשמחה התבשרתי שבדיוק חיפש עוזרת ואני נשמעת לו בחורה לעניין.
"את יכולה להגיע כבר ביום ראשון הקרוב" אמר "אני יודע שעוד שבוע את חוזרת ללימודים ואז זמנך יהיה מוגבל יותר, לכן אשמח אם תגיעי כבר בראשון"
הסכמתי מיד. החלום להיות וטרינרית מתקרב. טוב, ברור לי שיש עוד צבא ולימודים, ואולי באמצע גם אסע לחו"ל, אבל זה אי שם באופק.
 
אני בהחלט הייתי שמחה והחלטתי שזהו זה, כבר אראה מה המייל הזה וקראתי אותו. מר גרוניק אמר שעינב שכחה את המחברת ואולי כדאי שאקח אותה. מכתב באמת סתמי. מה עינב תעשה עם מחברת ריקה? מאוכזבת קצת, חזרתי לסלון. עכשיו רק אבא היה שם ליד הטלויזיה. התיישבתי לידו וביקשתי לדבר איתו. סיפרתי לו על העבודה שמחכה לי. אבא ממש שמח בשבילי ואמר שהוא גאה בי.
"כה שמח שיש לך כיוון," אמר "את בהחלט הבת שלי!"
הסמקתי ואז חיבקתי איתו ודיברנו עוד על גדי. אבא שמע ממקודם והציע אוזן קשבת. אמרתי לו שהאמת שאני מרגישה מוזר עם זה. גד לא היה קרוב אלי, חוץ מהתדלקות מטופשת ודווקא בגלל זה כה עצוב לי
"לא מבינה את עצמי," הוספתי "כנראה עברתי יותר מידי ועד שקיבלתי ממר גרוניק מייל, זה היה רק שעינב שכחה המחברת, הייתי באמת רוצה לעזור לה. לה שום דבר לא משחק לטובתי?"
"צריך לקחת את המחברת", אמר אבא בתקיפות "מחר על הבוקר תסעי לשם"
"זו רק מחברת ריקה..."
"שני," אבא אמר "נכון לעכשיו, זהו רכושה היחידי של עינב. היא בטח תרצה"
השפלתי מבטי. האמת שעדיין נראה לי מטופש לנסוע רק בשביל מחברת ריקה, אבל אבא כרגיל לא החלטתי כל-כך אז מי יודע? אולי הוא צודק?
 
בסוף הנהנתי בחוסר ברירה, אבא טפח על שכמי והציע לי לראות איתו סרט שלקחנו בבלוק באסטר.
עכשיו העייפות לגמרי עזבה אותי, ואף כי היה כבר רבע לאחד עשרה, הסכמתי. ראינו את הסרט "השטן לובשת פדרה". כבר ראיתי אותו בקולנוע, אבל הסרט בהחלט מוצלח אז למה לו?
ראינו הסרט ואז דברנו על דא ועל הא. פעמים מעטות אני מדברת כל-כך הרבה עם אבא, אבל דווקא נהניתי. דיברנו על הסרט, על וטרינריות, על גד ועל עינב. שנינו חטפנו הלם כשראינו שהשעה כבר הייתה ארבע לפנות בוקר.
 
אני אמנם יכולתי לישון עד מאוחר, אבל אבא היה צריך לקום בסביבות שבע לעבודה.
"באמת אין לי חשק לעבודה מחר" קרץ "שיגיע כבר סוף שבוע"
"מחר יום חמישי" אמרתי, מנסה לנחם "שישי כבר לא עובדים"
הוא חייך נישק אותי במצח והלך למיטה.
למחרת קמתי כמעט בצהריים. אימא נסעה לקניות ואבא היה כבר בעבודה. עינב חצי בהתה בטלוויזיה וחצי נמנמה. אני החלטתי לא להפריע לה, חטפתי קרואסון ויצאתי מהבית, נוסעת לכיוון משרדו של מר גרוניק.
כשהגעתי למשרד, מר גרוניק הודה לי שבאתי. מוכנה לקחת את המחברת, עכשיו הפתיע אותי מר גרוניק. לאחר שאמר שהוא מאוד עסוק ולדעתו בהחלט הגיע הזמן לארגן לעינב מקום קבוע יותר, אמר שמצא משהו במחברת. הוא מצא פתק.
"פתק?" ליבי פעם, סוף סוף רמז?
"כן," אמר "אף כי לדעתי עדיין מיותר לחלוטין"
 
חטפתי ממנו הפתק ונשימתי נעצרה. בפתק היה כתוב:
 
עינבי חמודה,
מקווה להיפגש איתך במקום הקבוע
בשכונת התקווה, ביום שישי הקרוב
מירי


מאמרים קשורים:
 המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 3  המלאכית של עינב - סיפור בהמשכים. חלק 2 



תגים: סיפור-בהמשכים , המלאכית-של-עינב , נורית-פלג- , ספר-אינטרנטי
  הוסף למועדפים האישי הוספה לדף המועדפים האישי   הדפסת הכתבה הדפסת הכתבה   שלח לחבר שלח לחבר
תגובות הגולשים


התוכן המופיע באתר נכתב על ידי גולשים.במידה ונתקלת בתוכן הפוגע בזכויות יוצרים, אנא עדכן אותנו ואנו נסיר אותו באופן מיידי.